הדס פרי | יוגה ותנועת חיים | ליווי תנועתי ורגשי לנשים, נשים בהריון ואחרי לידה
איכות של התנסות
"אפשר לראות כיצד הפך, לאט לאט, מה שניתן בדרך הטבע לשיטה מודעת, למקצוע, וכיצד שוללת החברה מן הפרט את הזכות להשתמש בדרך הטבע ומחייבת אותו ללמוד את השיטה המודעת לפני שתינתן לו הרשות להשתמש בה בחברה.
הלידה, למשל, נעשתה 'בדרך הטבע' וכל אישה ידעה לעזור לחברתה בשעת הצורך, אך משעה שהמיילדות הפכה לשיטה מודעת והמיילדת היא אישה בעלת דיפלומה, אין כל אישה רשאית או מסוגלת לעזור לחברתה בלידה.
גם בימינו אנו עדים להמשך ההתהוות של שיטות מודעות במקום הדרכים האישיות ורואים כיצד הופך מה שנעשה קודם לכן 'בדרך הטבע' למקצוע וניתן בידיהם של מומחים"
שיטה מודעת זה הכינוי שנותן משה פלדנקרייז בספרו "שכלול היכולת" לפעולה או פעולות עם חוקים נלמדים, סדר קבוע ומטרה. הטקסט הזה אינו מבקש לצאת נגד ממסד המיילדות, או הרפואה, או שום גוף מקצועי. המילים האלו מתארות תהליך שעוברים תחומים רבים (כמון עיצוב, שירה, חשבון) בדרכם מפעולה אישית, טבעית וחופשית, לאחת שנתונה לחוקיות וכללים שנקבעו על ידי אנשים.
לא מפתיע שהדוגמא הנבחרת היא משדה הלידה. הרי מה טבעי יותר מהריון, לידה, הורות... ובכל זאת, השדה הזה מוצף ביועצים, מדריכים, מנחים ואנשי מקצוע שמלמדים את האישה את הדרך, מרעיפים עליה פתרונות ומספקים לה תשובות. ולפעמים זה אפילו מטעה, כיוון שבשנים האחרונות צמחו שיטות שמבקשות לחזור אל דרך הטבע, אך גם הן יצרו מתודה ברורה עם חוקים ואפילו הגדרה של מהי 'דרך הטבע'.
בחברה שלנו כל כך התרגלנו לשיטות, שלעתים נדמה כי אין מקום לסקרנות טבעית ולהתנסות ספונטנית. כמובן שבמקרים מסוימים יש צורך במסגרת ובטכניקה, אך התלות המוחלטת בהן שוללת את הגילויים האישיים, ואת האינדיבידואליות שלנו כפרטים.
אני זוכרת את עצמי אחרי לידת בכורי, קוראת ספרי הדרכה, שואלת חברות ונשים, אוספת טיפים ומשוטטת בפורומים, ובעיקר מבולבלת. להניק אותו כל שלוש שעות לפי הספר או לתת לו לגור על הציצי? להתעקש שיירדם בעצמו או שיהיה צמוד אלי כל היום? לתת מוצץ? להשכיב על הבטן? למה הוא בוכה? אולי חם לו, או קר לו, או שיש לו חיתול מלא, או שמסנוור לו... הייתי מוקפת תמיכה ומידע ויחד עם זאת אבודה. ונוסף על כל זה, מלאת אשמה על שאני לא עושה את הדברים "נכון".
יחד עם לידת בכורי הפכתי אני לאם (או אולי זה קרה כבר עם ההריון), ועם זה קיבלתי תפקיד שמלווה אותי מאז ודורש ממני לשאול את עצמי ולבדוק איתי. לא רק בספרים ולא רק את המומחים הרשמיים. אותה איכות של התנסות ומציאת הדרך האישית, היא הדבר שמבקש לצמוח ולבוא לידי ביטוי בתקופת ההריון, הלידה וההורות הראשונית. זה לא תמיד קל אבל זה חשוב.
אני מוצאת ששיעור יוגה יכול להוות מרחב בטוח לתרגול ושכלול של האיכות הזו. ז"א שמעבר למותר/אסור, מעבר לתנוחות טובות ללידה, ומעבר לחיזוק של רצפת האגן, התרגול הוא הזדמנות לחקירה ותשומת לב, ומתוך כך נולדות הבנות שמלוות הלאה.
כך למשל, במקום להניח שעצימת עיניים מאפשרת התנתקות מגירויים חיצוניים והתמקדות בגוף, האישה מגלה שאפשר לשבת במדיטציה בעיניים פקוחות ועדיין להיות בקשר עם מה שבפנים. או במקום הימנעות מתנוחות שנחשבות מאתגרות עבור רצפת האגן, דווקא הן אלו שמפגישות אותה עם המנעד הרחב של התחושות שם. היא מכירה בכך שכל דבר שייך למרחב התרגול וגם המקום בו בחרה לפרוש את המזרון בסטודיו משפיע על החוויה שלה.
התרגול הוא מצע להפתעות וקרקע למשחקיות. אנחנו לא מניחות שיהיה לה יותר קל להרפות מאשר לכווץ. אנחנו שואלות איך זה בשבילה כשכולן עוקבות אחרי הרצף והיא עוצרת לכמה נשימות מנוחה. אנחנו בודקות אם היא נותנת לעצמה רשות להיות בשקט כשכולן מהמהמות יחד אום. ואז אפשר גם להבין מה מזה יכול להופיע כשהיא בציר. ושואלות מה יכול לתמוך בה כשהיא מניקה. כך היא הופכת למומחית אודות עצמה.
לזלי קמינוף כותב:
"אסאנה, או תנוחת יוגה, היא מיכל לחוויה. אסאנה איננה תרגיל להתחזקות או למתיחה של שריר מסוים או קבוצת שרירים, למרות שאולי זה האפקט שלה. זוהי תבנית שאנו מאמצים לרגע, צורה שאנו נעים לתוכה והחוצה ממנה, מקום בו אולי נבחר להשתהות בזרימת תנועת החיים המתמשכת."
תרגול היוגה הוא מרחב בו נשים לומדות לשים לב לאיתותים שקטים של הגוף. אנחנו משתמשות בתבניות ובצורות על מנת לחלץ אינפורמציה בלתי מילולית ולהפוך אותה לנגישה. מתוך זה אנחנו מגלות מה מניע אותנו, מה עוצר אותנו, מה קורה לנו ומה חשוב לנו. אני מאמינה שלצד תרגילי הנשימה, הגמישות והחיזוק, גם זה (ואולי בעיקר זה) יכול לקרב נשים לחווית הריון, לידה והורות חיוביות.
דווקא היום, כשהמידע כל כך זמין דרך האינטרנט והרשתות החברתיות, כמה חשוב שיהיה לאישה מקום בו אין רק דרך אחת נכונה. כמה חשוב שבתקופה בה הכל משתנה והאישה נמצאת במצב לא מוכר, יהיה לה מרחב בטוח להסתקרן ולהתנסות. לגלות ולבחור. ולסלול בעצמה את הנתיב הייחודי שלה. זה לפעמים יותר מסובך מלפעול לפי שיטה וכללים. זה אומר להטיל ספק, להיפגש עם אי וודאות. אבל זה מה שמאפשר צמיחה והתפתחות.
ולמורות ליוגה - אני יודעת כמה אנחנו מקוות שיהיו לנו כל התשובות ושנדע בדיוק מה להציע לכל אישה. אנחנו רוצות לענות ולהיות צודקות. גם אני לפעמים ממהרת לשלוף את המידע שיש ברשותי ונופלת למקום המייעץ והפותר. אבל אני מתרגלת את היכולת לחכות. לנשום. לשאול. ולהקשיב. כי לפעמים אנחנו צריכות להניח את כל הידע והניסיון לצידנו, ולהסכים לא לדעת. להסכים ללוות אישה בדרכה בלי להבטיח הבטחות. ולצעוד איתה בלי לדעת מה יקרה בסוף.
כמו לכוון / רחל חלפי
כמו לכוון כלי מיתר
כך לכוון את כולי
לראות את ילדי
לראות חתול קולט עולם ברטט
כמו לכוון כלי מיתר
שאם לא כן
רבה תהא המהומה
רשעה בבשר הלא-מכוון
הערל
זו הזדמנות להודות למיכל גרוס מלהיות לאם על התמונה ועל התמיכה בדרך שלי אלי.