הדס פרי  |  יוגה ותנועת חיים  |  ליווי תנועתי ורגשי לנשים, נשים בהריון ואחרי לידה

פעם לא ידעתי לקבל מחמאות.
מתרגלת היתה ניגשת בסוף שיעור להגיד תודה וש"היה מעולה", ואני בתגובה הייתי מגמגמת איזו מן מבוכה.
לפעמים כל כך הייתי רוצה להיות המורה הזאת שמקבלת את התודה בפשטות ובקלות. משחררת את ה "תודה לך" וממשיכה הלאה.
אבל אצלי זה לא היה ככה. 
וזה הציף שאלות.
מה קורה פה? למה איטראקציה כזו צריכה להיות מלווה במבוכה? למה משהו כל כך שגרתי יוצר אצלי אי נוחות?
לקח לי זמן להבין שזה בדיוק זה.
השגרתי. ההגיוני. המובן מאליו.
הן אומרות תודה, וזה כאילו נורא ברור, אבל אני בעצם לא ממש מבינה על מה. 
וכשאני לא מבינה על מה, אז אני נבוכה. ואולי אם אני לא מבינה על מה, אז גם להן זה לא מובן מאליו.
לקח לי עוד קצת זמן כדי להבין שזה ממש חשוב לי לשאול אותן מה היה להן טוב.
ואז - וואו! איזה שינוי זה עשה!
גם אצלן וגם אצלי.
אצלן, כי פתאום הן מתבקשות לבדוק מה קורה להן בתרגול. והן מחפשות מילים לתאר תחושות, ודרך זה הן גם מבינות מה הן צריכות, וככה הן יודעות לדייק עוד יותר את התרגול שלהן.
אחת מגיעה כדי לחזק את הגוף
אחרת כדי להרגע
עוד מישהי כדי להתחבר להריון
ואחת כדי להתכונן ללידה
ועוד ועוד...
ואצלי, כי סוף סוף הבנתי מה הן מקבלות מהשיעור. וזה תמיד מפתיע ולא צפוי לגלות
שאחת למדה לנשום בפעם הראשונה
ואחרת מצאה מרחב נשי מכיל
עוד מישהי התגברה על כאבי הגב
ואחת מעבדת דרך התרגול את הלידה הקודמת
ועוד ועוד...
זה מרגש וזה נותן כל כך הרבה מוטיבציה להמשיך בדרך.
והיום כשמישהי ניגשת להגיד שהיה לה מעולה, אני תמיד שואלת מה היה מעולה בשבילה. ואין שם מבוכה אלא הרבה סקרנות.
אז תודה לכן נשים נפלאות
על שאתן מלמדות אותי 
מה אתן צריכות 
ומה אתן רוצות 
ומה חשוב לכן
ומה נעים
ומה תומך
תודה על השיתופים הנוגעים ועל הזכות ללוות אתכן בתקופה המיוחדת הזו.