אלגנטיות של ויניאסה

בשונה משיטות יוגה סטאטיות, ויניאסה היא שיטת יוגה דינאמית. ואולי המילה "שיטה" מטעה, כיוון שלמעשה אין כאן שיטה אלא גישה. בויניאסה התרגול כולל לא רק את התנוחות שממנו הוא מורכב, אלא גם את המעברים. והמעברים האלו, יש להם את הנוכחות שלהם, את הדרך שלהם להתבצע. המעברים האלו מתנוחה אחת לבאה אחריה יכולים ללמד אותנו הרבה על דפוסים בחיינו. והחשיבות של המעבר – הדרך, זהה לחשיבות התנוחה. (או אולי לחוסר חשיבותה?)

את הקטע הבא קראתי בספרה של מוריאל ברברי "אלגנטיות של קיפוד" ומצאתי שם תיאור יפה לויניאסה:

"רוב האנשים, כשהם מתנועעים, הם זזים בהתאם למה שנמצא סביבם...

אני לא כל כך יודעת להסביר את זה, אבל כשאנחנו נעים ממקום למקום, התנועה הזאת לעבר כאילו מפרקת אותנו: אנחנו גם כאן וגם לא כאן, כי אנחנו כבר הולכים למקום אחר, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. כדי לעצור את ההתפרקות הזאת צריך לא לזוז. ברגע שאנחנו זזים השלמות מופרת, וכל עוד השלמות קיימת אי אפשר לזוז. אבל השחקן הזה, איך שראיתי אותו עולה למגרש, הרגשתי אצלו משהו שונה. הרגשתי שאני רואה אותו זז, אבל בכל זאת נשאר באותו מקום...

הוא התנועע, הוא עשה את התנועות בדיוק כמו האחרים (טפח בכפות הידיים על הירכיים, רקע ברגליים לפי הקצב, נגע במרפקים שלו, וכל הזמן הסתכל ליריב ישר בעיניים, בהבעה של לוחם דרוך), אבל לעומת התנועות של האחרים, שהיו מכוונות כלפי היריבים שלהם וכלפי כל הצופים שהביטו בהם, התנועות של השחקן הזה נותרו בתוכו, נשארו ממוקדות בו עצמו, וזה העניק לו כח עצום ונוכחות מדהימה...

השחקן המאורי הזה נהפך לעץ, לעץ אלון גדול שאי אפשר להפיל אותו, עם שורשים עמוקים וקרינה חזקה, וכולם הרגישו את זה. ובכל זאת היתה גם ודאות שהאלון הגדול הזה מסוגל לעוף, שהוא יהיה מהיר כמו האויר, למרות שורשיו הגדולים או בזכותם".

ויניאסה מלמדת אותנו שמדיטציה/יוגה יכולות להיות בכל פעולה. גם בזמן הנהיגה, שטיפת הכלים, טיול עם הכלב, פתיחת המקרר וכל פעילות יומיומית שגרתית. מזרון היוגה מהווה מסגרת בטוחה לחיפוש אותם הרגעים שבהם אנחנו התנועה של עצמנו, בלי להתפרק ולנוע לעבר. וכשאנחנו מוצאים את השורשים והבסיס שלנו אנחנו יכולים להפוך להיות עוגן מוצק לכל סביבתנו.