הדס פרי  |  יוגה ותנועת חיים  |  ליווי תנועתי ורגשי לנשים, נשים בהריון ואחרי לידה

אני חושבת שמספיק להיום

​

אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי מסרט קולנוע באמצע. אני לא זוכרת את הסרט, ולמה החלטתי לצאת אבל אני זוכרת את ההרגשה. זה היה בערך לפני 12 שנים, בדיוק עברתי לתל אביב, ועשיתי מנוי לסנימטק שהיה בקצה הרחוב של הדירה השכורה. בכל פעם שהיה לי פנאי (וואו פעם היה לי פנאי) הייתי בודקת בתוכניה מתי מתחיל סרט והולכת. לא תמיד בודקת מה התוכן, ובאיזו שפה. פשוט הולכת. יצא לי ככה לראות כמה סרטים מופלאים שבחיים לא הייתי מכירה לולא המנוי. אבל היו גם כמה נפילות. באחת מהן, פשוט החלטתי שיש גבול. זה שהתחלתי לראות סרט, לא אומר שאני חייבת לסיים אותו בכל מחיר. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל אז, עבורי, זה היה חדשני. האני של אז ידעה שאם בחרתי להתחיל משהו, אני מסיימת אותו ויהי מה. אם לקחתי על עצמי משימה, אני מבצעת אותה. אפשר לקרוא לזה התמדה. אפשר להגיד ראש בקיר. הכל נכון. 
ישבתי שם באולם, עם עוד כמה אנשים והתחוללה בתוכי מלחמה קטנה. להישאר או לצאת? לצאת נתפס בעיני כויתור. כחולשה. להישאר היה סבל ובזבוז זמן. דקות ארוכות ישבתי מול המסך, והסרט האמיתי התרחש בתוכי. אני לא זוכרת מה הכריע את הכף, רק שזה דרש ממני הרבה כח להרים את עצמי מהמושב ולצעוד החוצה. אבל ברגע שעשיתי את התנועה הראשונה, הרגשתי שניצחתי. לא את עצמי. אלא את אותם ערכים ששיננתי שנים, שהם באמת נכונים וטובים וחשובים, ובאותה נשימה הם גם שגויים ומזיקים ומיותרים כאשר הם לא מחוברים אלי, אלא עומדים בפני עצמם.

******

כמה שנים אחר כך, ילדתי את אדם. מבחוץ היה אפשר להגיד שזו היתה לידה טבעית ומהממת. אבל מבפנים הרגשתי אחרת לגמרי.
מבלי להכנס לעומק הסיפור, רק אכתוב שכשאדם היה בחוץ, פשוט שמחתי שזה נגמר. שזה מאחורי. ושאני בחיים. הצירים כל כך כאבו שהייתי בטוחה שאני הולכת למות. אבל לא לרגע, אפילו לא לשבריר שנייה, לא חלפה בראשי המחשבה על אפידורל. זה פשוט לא היה קיים אצלי באפשרויות. הגעתי ללידה הזו נחושה ללדת "טבעי" בלי שיכוך כאבים ויהי מה (שוב ה "ויהי מה" הזה). מאחורי ההחלטה עמדו יציבים וגאים, נתונים אודות ההיסטוריה של הלידה, אודות התערבויות לא נחוצות והשלכותיהן, ואמונה בכח הנשי והאישי שלי ללדת. אלו הנחו אותי וסימנו לי את הדרך. בשבועות שלפני הלידה, הסתובבתי גאה עם הידיעה שאני לא אקח אפידורל. אני הרי מחוברת לגוף והוא יכול לעשות את זה. והוא אכן עשה את זה. אבל משהו בפנים נשבר. לקח לי זמן להבין מה קרה. במהלך כל ההריון של גוני (וזה ממשיך לקרות עדיין) עברתי על רגעים שונים בלידה וסימנתי את אלו שבהם משהו נסדק. 9 חודשים התאמנתי על המשפט "אני רוצה אפידורל". ולא כי לא האמנתי בגוף או בעצמי. אלא כי רציתי להרחיב לעצמי את האפשרויות. כדי שבלידה שלה אוכל לבחור. בסופו של דבר הרי, זו לא ה'לידה הטבעית' שהיתה חשובה לי, ולא לייצג איזה אידיאל עבור הדורות הבאים, וגם לא ההימנעות מכאב או מקושי. כי מה שייחלתי לי ולה זו חוויה טובה של תחילת קשר. אמא שלי מזכירה לי עד היום, איך ברגעים אחרי בקשת האפידורל, מלמלתי שוב ושוב "כל הכבוד לי שביקשתי אפידורל". שוב ניצחתי.

*******

"אני חושבת שזה מספיק להיום" היא אומרת פתאום. היא בהריון מתקדם, ואנחנו נפגשות כבר כמה חודשים. היא אשה עסוקה, מג'נגלת בין הקריירה, לילדים, לאיש, לסידורים... יש לנו שעה קבועה בשבוע שהיא לא מוותרת עליה. גם כשלחוץ, גם כשכואב, אפילו כשקצת חולה. היא לא מפסיקה את התרגול גם אם קשה, גם אם הילד בחדר ליד בוכה, גם אם צמאה. לפעמים נדמה שההנחיות שלי לא ברורות לה. בתנוחה שמאמצת את הידיים אני מציעה לבדוק מה עוד קורה, והיא לא מדווחת שקורה הרבה. במניפולציות על הנשימה אני מבקשת לחפש מה עוד מתעורר, והיא לא מבחינה במשהו מיוחד. ההזמנות האלו נשארות רוב הזמן ללא המשך. כמו קצוות חוטים שנשארים תלויים במרחב. 
ואז התרגול הזה. הרגליים עובדות, והיא נזכרת בלידה הקודמת ובאיך רעדו לה הרגליים. אנחנו נותנות לזה מקום. מקשיבות למה שעולה וצף והיה שקוע כל כך הרבה זמן. מאיטות את הקצב ונותנת לגוף לספר את החוויה. שואלות מה לא היה שם שהיא היתה זקוקה לו. ומה היא צריכה שיקרה בלידה הבאה. ויש שקט של רגיעה. נשאר לנו עוד רבע שעה למפגש והיא מבקשת שנמשיך בתרגול. אני חוזרת להנחות ואז היא קוטעת אותי: "בעצם, אני חושבת שזה מספיק להיום". אני מחייכת מבפנים, וגם מבחוץ. שמחה על הדבר הזה שנפתח. על האפשרות לבחור. על החופש. על הניצחון הקטן שלה.

*******

אחד הדברים המרתקים שיכולים לקרות באימון יוגה הוא תהליך של חיבור למרכז ופיתוח גמישות. גם זו במובן הפיזי, אבל לא רק. גמישות במובן של הרחבת מגוון האפשרויות שיש לכל אדם בחייו. הרחבת מנעד התגובות הזמינות. היכולת לראות יותר מדרך אחת והחופש לבחור. האפשרות לשנות מסלול. הכח לבחור בתוך מציאות נתונה את אופן הפעולה שיקרב לרצון העמוק והאישי. 
יש נשים (כמוני) שעבורן שפת היוגה היא הדרך לתרגם את כל זה לנגיש. זאת אומרת לא להשאיר את הרעיון הזה בתיאוריה, אלא לחוש את זה ברקמה החיה של הגוף. על המזרון, במרחב בטוח, אפשר להכיר את המנעד הקיים. אפשר לבדוק אפשרויות נוספות. אפשר לפתוח עוד נקודות מבט. ולפעול מתוך חיבור עמוק ואמיתי.

******

בתמונה - הספרים שנערמים ליד המיטה שלי והסימניות שמראות את נקודת ההפסקה. אולי לקחתי את זה רחוק מידי??

.