למצוא שקט
יש שערה דקיקה על המזרן.
כפות הרגליים יחד, ברכיים כפופות פתוחות אל הצדדים, גב מתעגל קדימה, והיא שוכבת שם ממש מתחת למבט שלי. קצרה. חלקה. אולי של הכלבה של אחותי. זו תנוחה שמכוונת כרגע לגב התחתון, ואני אמורה לשים לב לתחושות שמתעוררות שם עכשיו, אבל התודעה שלי נשאבת לקטנה הזו.
"אם רק אזיז אותה אוכל להיות בשקט" יועץ הקול בתוכי. אני מכירה את המצבים האלה וכבר יודעת שמשהו אחר יבוא במקום. גרגר אבק. גירוד בלחי. רשרוש מהמזגן.
"היא מפריעה" קובע הקול. אבל אני מבינה שהיא דווקא מזינה. את אותו החלק שמבקש לא לשקוט. אותו חלק שזקוק להסחות זמינות על מנת לא להיות דומם.
בחזרה אל גב התחתון. המתח הופך לתחושת חמימות רחבה, רוך מפושט, הנשימה מייצרת בו גלים.
דברים שמתחזים לחשובים דורשים את תשומת לבי. "רק תיגעי, רק תבדקי, רק תזיזי". מגבירים את עוצמתם כמו מבשרים על איום מתקרב.
אין כאן סכנה אמיתית. זו רק שערה על מזרן יוגה.
שוב ושוב אל החוליות הלומבריות. להרפות את השרירים. להעמיק אל הרצועות. מבחוץ אי אפשר לראות את המאבק הפנימי. לא להושיט את היד זה מאמץ גדול הרבה יותר מאשר להושיט.
להרחיק את השערה, נראית פעולה קטנה וחסרת משמעות, אבל לעשות אותה, זה בעצם לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל בחדר כושר כדי לחזק שריר. זה לאמן את אותו המנגנון שאומר "משהו מפריע – נשנה אותו". אם אתרגל תמיד את אותה הפעולה, אהיה מאוד מיומנת בה, אבל לא באחרת. והשריר שאני בוחרת לאמן הפעם הוא אחר. לא את זה שמגיב לכל גירוי ומבקש להתנער ממנו ומאי הנוחות שהוא מכיל. אלא את זה שיכול למצוא שקט גם בנוכחות גירויים והפרעות. התרגיל עבור שריר התודעה שלי הוא להישאר לצד מה שמפריע, בידיעה שהוא שם, עם כל מה שהוא מביא, לנשום ולחזור לגב התחתון.