צילומים: שחר ויצמן

              יוסי מלצר

טלפון: 054-934-2327

הדס פרי
  • Facebook App Icon

לא מספיק טובה

כאישה שפוגשת ה מ ו ן נשים, אני יכולה להגיד שזו אמירה די שכיחה. הרבה נשים מסתובבות עם הרגשה שהן לא אמהות מספיק טובות, לא בנות זוג מספיק טובות, לא יולדות טוב, לא מתרגלות יוגה מספיק טוב ועוד ועוד...

בבסיס של התחושה הזו תמיד קיימת איזו הנחה לגבי איך הדברים צריכים להיות. איך תנוחת יוגה צריכה להיראות כדי שהיא תחשב 'טובה'. מה צריך לעשות בלידה כדי שהיא תתקדם 'טוב'. מה צריכה אישה להיות כדי שהיא תקרא 'אמא טובה'. (כי אם זה לא כך וכך זה לא מספיק טוב).

מי הגדיר לנו מה זה הטוב הזה? שאלה טובה :-)

הרבה פעמים זה אנחנו בעצמנו. ולרוב זה כי הפנמנו את הציפיות של החברה מאיתנו, של ההורים, של המורה...

אחד הדברים שממש חשובים לי כשאני פוגשת נשים (בשיעורי יוגה ובשיחות) הוא לבסס מרחב שבו הן ירגישו שהן טובות ממש ככה, כמו שהן. לאפשר פרק זמן שבו הן לא צריכות להוכיח לי משהו ולא לעצמן. ליצור סביבה שבה אין שיפוטיות ואין "זה בסדר וזה לא".

אז בשיעורים הקבוצתיים שלי זה ממש בסדר לבוא ולהרדם. ולמרות שיש הרבה הזדמנויות לנוח ברצף של השיעור, אני ממש שמחה כשמישהי פשוט לוקחת לעצמה עוד הפסקה. ובשיחות עם נשים זה נורא משמעותי כשמופיעים משפטים לא מקובלים כמו "לפעמים אני לא מבינה למה כל כך רציתי להיות בהריון". או "בא לי לעזוב הכל ולהיעלם לשבוע". כי אחרי שהם נאמרים בדרך כלל באה נשימה טובה. ההההההההאאאא

למה אני כותבת את זה? כי בזמן האחרון אני נתקלת בכל מיני פירסומים ואמירות שבהם מופיעים משפטים שממש מציקים לי. למשל: "אם אין לכם כמה דקות ביום לתרגל יוגה - משהו לא בסדר בחיים שלכם" או ציטוטים של מורי יוגה ידועים: "אישה שדאגה לבריאותה תקצור הריון תקין ולידה של תינוק בריא". אני יודעת שהכוונה היא טובה. אבל משהו בנחרצות של האמירות האלה מעורר את כל תאי גופי לזעוק: לאאאאאא!!! זה לא ככה!!!! כי עם כל אהבתי ליוגה (לתרגול, לפילוסופיה) לא כל אישה שתתרגל יוגה תחווה הריון תקין. ולצערי, לא כל אישה שפגשתי אצלי בשיעורים ילדה תינוק בריא. והמשפט ההוא יכול לעורר כל כך הרבה רגשות אשמה. ואם אין לכן כמה דקות ביום לתרגל יוגה, זה ממש לא אומר שמשהו לא בסדר בחיים שלכן. זה בסדר! אתן בסדר! גם אם זה כי אתן מניקות סביב השעון וגם אם לא.

אני כותבת את זה כאן וגם מזכירה לעצמי. כי גם לי יש ימים שאני מלקה את עצמי על שלא הגעתי אל המזרון כדי לתרגל. אבל עם הזמן גיליתי שהתרגול לא חייב לקרות תמיד על המזרון בתרגול אסאנה. לפעמים הוא קורה מוקדם בבוקר בזמן שאני מכינה לילדים קופסאות אוכל. לפעמים זה כשאני תולה כביסה. לפעמים זה כשאני מקשיבה למוסיקה. הבנות חדשות יכולות לנבוע משיחה פתוחה, או במשחק עם הילדים. כי החיים קורים בתוך החיים. התרגול הוא רק אמצעי.

אז מה אני רוצה לכתוב בעצם? עוד לא בטוחה. אולי רק שאנחנו גם ככה כל כך קשות עם עצמנו ביומיום, שמה שאנחנו זקוקות לו בעיקר זה מרחב מקבל. הזדמנות לומר "אני בסדר". ולא שתרגול היוגה יהפוך להיות עוד משהו שנרגיש בגללו שאנחנו לא בסדר.

 

בתמונה: ילדים לאמא ממש סבבה צופים בבוב ספוג