top of page

על התכווצות של הרגליים והתרחבות של הנוכחות

ליוויתי אותה מאמצע ההריון בערך. התחלנו להיפגש בגלל כאבי אגן חריפים שהקשו עליה ללכת, לישון ולתפקד. המשכנו כי מעבר להקלה הפיזית שהיא חוותה, היא הרגישה שעוד דברים קורים. שהיא לומדת את הגוף מחדש, ודרכו את עצמה.

באחת הפעמים שיתפה שהתחילו לה בלילה התכווצויות הרגל המפורסמות. עברו כבר יומיים מאז והשריר עדיין נוקשה ורגיש.

הוצאתי מתיק ההפתעות כדור עיסוי ונתתי לה שתשחק איתו על הרגל בזמן שאנחנו ממשיכות לדבר.

---

התכווצויות ברגליים הן תופעה נפוצה בהריון. הן בדרך כלל מורגשות כהתכווצות שהולכת ומתגברת במהירות לאורך החלק האחורי של השוקיים ולרוב מתרחשות בלילה בשינה. אין סיבה אחת ידועה שגורמת לתופעה. אולי זו העייפות של שרירי השוקיים מנשיאת המשקל ההולך וגדל של הגוף. אולי זה חוסר במגנזיום או סידן. ואולי משהו שקשור בזרימת הדם.

 

ההמלצה המוכרת במצב שבו יש התכווצות כזו, היא להאריך את הרגל ולמתוח את העקב רחוק (פלקס), או לעמוד מיד ולדרוך עם כף רגל יחפה על משטח קר.

 

יש נשים שזה עוזר להן. יש כאלו שלא. ויש כאלו (כמוני) שאם אין איזה ילד שקורא להן או מקרה חירום, אין שום סיכוי שאצא מהמיטה באמצע הלילה ואנסה את זה.

 

כדי למנוע את ההתכווצויות האלו כדאי להכניס לשגרת היומיום מתיחות לרגליים, תנועה לקרסוליים ולבהונות של כפות הרגליים, שכיבה והרמת הרגליים כלפי מעלה ומנוחה. תנוחות יעילות מתוך תרגול היוגה הן למשל כלב מביט מטה, תנוחת האצן, הרצף הנפלא של סופטה פאדאנגושטה, וכמובן שאוואסאנה.

 

הרבה נשים מדווחות שהתרגול הזה באמת מקל עליהן.

אבל מעבר לתרגילים שהיוגה מספקת, היא נותנת עוד משהו, וזו ההתבוננות. התבוננות שמלמדת אותנו להכיר את טבענו. את הדברים המפעילים אותנו ואת אופן התגובה שלנו.

---

אחרי שדיברנו על התופעה עצמה ועל מה שיכול לעזור, שאלתי אם היא רוצה שנכיר עוד קצת את מה שקרה לה בזמן ההתכווצות. זה לא מובן מאליו לרצות לחזור לרגעים לא נעימים. בדרך כלל אנחנו משתדלים להימנע מהם. לשכוח מהם. בטח לא להיזכר בהם ולפרוט אותם לפרטי פרטים.

היא מספרת על הפתאומיות בה זה הופיע. על המהירות בה זה התחזק. על התחושה המתגברת של הכיווץ. היא מספרת שהבינה שהיא לא מצליחה למנוע ולעצור את זה. שניסתה את כל ההמלצות וכלום לא עזר. היא זוכרת את ההפתעה הגמורה, ואת הרצון שיעבור כבר. מתישהו, אחרי 2 דקות בערך, זה נחלש מעצמו. אבל עדיין מורגש. ומאז, כל פעם לפני השינה היא פוחדת שזה יקרה שוב. שהיא תפגוש שוב את העוצמה הזו ואת חוסר האונים. והיא חוששת שאם זה מה שקורה לה מכיווץ ברגל, אז איך היא תעמוד בכאבים של הצירים?

אנחנו עושות מקום לפחד הזה שמלווה אותה. היא מרגישה איך הוא מכווץ אותה וקשה לנשום. אנחנו נשארות עם זה עוד קצת. אני אומרת לה שתיכף נדבר גם על הצירים והפחד מהכאב שלהם, אבל קודם אני מפנה אותה לבדוק מה התחושה ברגל עכשיו, ממש עכשיו. היא מסתכלת על הרגל ועל הכדור שהיא מגלגלת כבר כמה דקות: "עכשיו דווקא נעים. הכדור הזה נחמד". היא נושמת ומפהקת.

אני לא נעלבת כשמופיעים פיהוקים. להיפך, אני מעודדת אותם. זה מספר לי על משהו שהשתנה במערכת העצבים. אני מסבירה לה בקצרה על מתח שנאגר ברקמות של הגוף. על שרירים ופאשיה שממשיכים להחזיק אירועים שכבר הסתיימו. על תגובה של מערכת עצבים שנמצאת בדריכות ועל סימפטומים של פריקה ורגיעה של מערכת העצבים. היא מתארת תחושה של נמלים ברגל. גם זה סימן של פריקה.

אני מנחה אותה להישאר עוד קצת במודעות לאזור ואז שואלת אם היא רוצה לדבר על הלידה המתקרבת.

 

היא מודאגת, כי למדה בקורס הכנה ללידה, וגם אנחנו מתרגלות בשיעורים, איך בזמן ציר כדאי לנשום ולהירגע, לזוז ולהשמיע קולות. אבל עכשיו היא מבינה שאולי היא לא תצליח. אולי היא רק תרצה שהציר יעבור וכל הזמן תפחד מהציר הבא.

 

אני אומרת לה שההבנה הזו ממש חשובה. במקום להגיע ללידה עם אסטרטגיה כללית להתמודדות עם כאבים, יש לה הצצה לרגע חי שבו היא פוגשת את מערכת היחסים האישית שלה עם כאב. היא רואה איך היא מחפשת דרכים להעלים את התחושה של הכיווץ, וכשזה לא עובד היא חווה חוסר אונים. ועכשיו השאלה היא איך לקחת את הידע הזה אודות עצמה ללידה המתקרבת, ולתרגם למשהו שיכול לתמוך בה.

 

אנחנו מדברות על המשמעויות של הכאב בצירים, ועל כאב כחלק מהתהליך, בשונה מבעיה שצריך לטפל בה. אנחנו מדברות על החשיבות של ההפוגות בין הצירים כדי להתאושש ולפרוק את מה שמצטבר בציר עצמו. ואנחנו מדברות על היכולת שלה להיות ערה למה שקורה בגוף.

 

אנחנו מסמנות את הדבר הזה כמשהו שהיא יכולה לתרגל בפעם הבאה שתהיה התכווצות ברגל. להשתמש בתופעה כדי להתאמן. ובנוסף, לוקחות את זה לתרגול על המזרן. זה דורש ממנה לשים לב לרגעים בהם יש מאמץ או מתח ולקרוא להם בשמם. זה אומר גם לזהות את הרגעים של הרוך והנועם. ולהיות מסוגלת לנוע ביניהם מתוך מודעות ובחירה. אנחנו עושות את זה בפיתולים ובמתיחות צידיות, במהלך איסוף ממושך של רצפת האגן ובמהלך ההרפייה שלה, בתנוחות שדורשות כח רגליים וכאלו שיש בהן אפשרות לשחרור.

 

בסיום התרגול אני שואלת מה שלומה. היא משתפת שמרגישה בטוחה בעצמה: "אני מרגישה פחות חסרת אונים. יש לי משהו לעשות אם ההתכווצות תקרה שוב. אני אפילו מחכה קצת לראות מה יהיה".

 

עבורי זה הדבר המשמעותי: דרך ההתבוננות בחוויה המלאה, דרך נגיעות קטנות במנעד של תחושות – נעימות ולא נעימות - משהו משתנה. מה שעורר קודם רק פחד וחוסר אונים נפתח. נכנסה גם סקרנות.

 

אם היינו מתרגלות רק מה שיכול להקל על ההתכווצויות העתידיות, יכול להיות שהיינו מצליחות ויכול להיות שלא. אבל היינו מחזקות את הדפוס של הלחימה בכאב והניסיון להימנעות ממנו, ומפספסות את ההזדמנות להתרחבות.

[שותף באישורה של האישה כמובן]

תיאורי מפגש נוספים ועוד דברים שאני כותבת אפשר למצוא כאן.

bottom of page