רעמים וברקים​

​

מזג האויר המפואר של הימים האחרונים
מזכיר לי את כוחות הטבע שפועלים 
סביבנו ועלינו.

אני מהרהרת בתופעה של ברק ורעם -
שני ביטויים שונים לאירוע אחד.
אור וקול 
שנובעים מפריקת חשמל סטטי בעננים.

מילדות כולנו יודעים שהברק מגיע ראשון ואחריו הרעם.
וככל שמתרחקים ממקור ההתרחשות 
כך הפער בין הופעת הברק 
להופעת הרעם גדול יותר.
ובהתאם למיקום שלנו ביחס לאירוע
כך נחווה את העוצמה שלהם ואת הבו זמניות או נפרדות שלהם, באופן שונה.

זאת אומרת
שלמרחק שלנו (במקום, בזמן) מאירוע מסויים
יש השפעה על החוויה שלנו אותו.
כשהוא קרוב הוא נתפס כחזק, רועש, מסנוור.
ממרחק, ניתן להבחין - יש אור. יש קול.
ואפילו ניתן לצפות מראש מה יקרה - קודם יש אור. תיכף יהיה קול.

גם בסיפורי חיינו.
ממרחק, אירועים נתפסים אחרת.
אפשר להבחין בפרטים המרכיבים אותם.
אפשר לספר אותם בכל מיני דרכים.

כך בסיפור הלידה,
מה שבתוך שעות השיא נחווה כסערה עמוסה ומציפה
לאחר זמן, ניתן להבחין בפרטים. 
ואז אפשר לספר את הלידה.
וגם לספר אותה קצת אחרת.
כי ממרחק אפשר
לראות כמה מסנוור היה.
כמה רועש.

אני לא מרבה לשתף במילים שנשים כותבות לי באופן פרטי. אבל לפעמים הן מסבירות טוב ממני את מה שקורה במפגשים שלנו. באישורה של אשה יקרה שליוויתי כבר מזמן לקראת לידה שלישית, אני משתפת במילותיה:
"בזכותך התקופה שלפני הלידה שלא לדבר על הלידה, נראו לי אחרת לגמרי. וגם המחשבה והזכרון של הלידות הקודמות פתאום יושבים טוב יותר במוח."

זה מוזר.
ממרחק, זכרון הלידה ההיא יושב טוב יותר.
ממרחק, אפשר ממש לספר את הלידה אחרת.
ממרחק, יש רווח בין הברק לרעם.
וברווח הזה יש זמן.
ואפשר לנשום.

ומזה אפשר להבין דברים.
אפשר ללמוד.
לנוע.
את זה אפשר לקחת אל הלידה הבאה, או אל מצב אחר בחיים.
שבו יתאפשר להיות בסערה ולהבחין לא רק ברעם או בברק, אלא גם בטיפות, ברוח, ובמה שכל זה מעורר עמוק בפנים.
וגם לזכור, שאחרי כל זה, השמים יתבהרו ותצא השמש.