צילומים: שחר ויצמן

              יוסי מלצר

טלפון: 054-934-2327

הדס פרי
  • Facebook App Icon

ואולי

ואולי 
הכל התחיל אז
לפני 9 שנים
כשהוא היה בדיוק בן חודש.
ואף מילה שאכתוב כאן לא תוכל להעביר את המצוקה.
אני זוכרת את היום הזה.
לבד בבית. עם תינוק שלא ישן. רק בוכה. אני עייפה ומותשת. עוד מדממת מהלידה. חלב דולף על החולצה. 
כביכול, זה נורמלי.
והיום אני יודעת שהחוויה הזו משותפת להמון אמהות.
אבל אז, זה היה מפתיע, וזה בעיקר היה בודד.
והפוסט הזה, 
שכל כך שונה במהותו מכל תמונות המתיקות שהעליתי עד אותו הרגע. 
עוד לא היה אז לייק של לבבות, וגם לא היו לי מאות חברי פייסבוק, 
אבל כל כך הרבה לבבות נפתחו, וכל כך הרבה מילים נשלחו.
זה היה כמו גלגל הצלה שנזרק אלי.
אבל הוא לא הופיע מעצמו. 
אני ביקשתי אותו.
ויותר מאשר תוכן החיזוקים שהגיעו אלי, 
היה משהו מחזק בעצם כתיבת המשפט הקצר והחשוף.
ובידיעה שיש עיניים שרואות.

אני חושבת עליה,
על האמא הצעירה שכתבה את הפוסט הזה 
ואני רוצה לחבק אותה חזק
אני רוצה לספר לה כמה שהיא גיבורה 
ולהגיד לה תודה.
על הכוחות שהיא מצאה כדי להיות חלשה
על האומץ לבקש עזרה.

אז אולי ברגע הזה
נולדה פיסה של הבנה לגבי מה שיכול לעזור.
ואולי בנקודת הזמן הזו התחיל חיפוש...
איך להקשיב מבלי ליעץ.
איך לראות בלי ליפות.
איך להיות מבלי לנחם.
ועם זה לנוע הלאה.

אולי...