אני זוכרת שבאחד משיעורי האנטומיה בקורס מורי היוגה הראשון בו למדתי, המרצה דיבר על כך שהתנועות שבהן אנשים נפצעים הכי הרבה הן אלו שמערבות יותר ממישור תנועה אחד. למשל - גם כפיפה וגם מתיחה צידית.

אני זוכרת שהאמירה הזו נשארה איתי והשפיעה עלי. בהתחלה תכננתי להימנע כמה שיותר מתנועות כאלו. להפחית סיכונים. כשהבנתי שאי אפשר באמת להימנע מתנועות שהגוף יכול לעשות, ושזו תנועה שלפעמים הכרחית, כמו למשל בתליית כביסה, נזהרתי נורא. 

ככה זה השפיע עלי. לשם אני לקחתי את המידע. זה בכלל לא משהו שהמרצה אמר.

 

אנשים שומעים כל מיני דברים לגבי הנעה של הגוף. של הברכיים, הכתפיים, בעיקר השדרה.  למשל - שלא טוב להתכופף קדימה בעמידה כדי להרים משהו, שלא בריא לכופף ברך אם היא עוברת את קו העקב. אני יודעת שנשים בהריון שומעות שאסור לעשות פיתולים, או לקמר את הגב התחתון.

כל זה מכניס פחד לתנועה.

בכלל, אנשים נזהרים מהמון תנועות בחיים. גם תנועות פיזיות וגם תנועות פנימיות יותר.

 

עם הזמן, מתוך ההתבוננות בתנועה שלי, בתנועות של הילדים הגדלים שלי, ובכלל התבוננות באנשים, הבנתי שאי אפשר להימנע ממה שטבעי. וכל תנועה שהגוף שלנו מסוגל לה, שייכת לחיים.

אז זהירות ותשומת לב באזורים רגישים זה נכון וחשוב. להאט כשצריך, להכיר את הגבולות. 

אבל גם חשוב להזמין תנועה אל כל הגוף. לשכלל את היכולות הגופניות ולהפוך אותן ליעילות יותר. אחרת אנחנו מצמצמים את התנועה שלנו בעולם.

מצמצמים את עצמנו.

 

היום התנועות המורכבות האלו משולבות בכל אימון יוגה שאני מתרגלת ומלמדת. אני תמיד מכניסה תנועה שמערבת כמה מישורי תנועה. מעבר לשיפור התפקוד ביומיום ולנעימות שנוצרת תוך כדי, התנועות האלו מביאות איכות של רב מימדיות גם במובן הרגשי. הן מזכירות לנו שאנחנו לא יצורות חד מימדיות. שיש בנו אורך ורוחב ועומק. והן מזמינות אותנו למימוש של הרב מימדיות הזו בעולם.

​

מוזמנות לתרגל איתי רצף קצר שמתאים כפתיחה ליום, או כשיש כמה רגעים במהלכו, או אפילו בסוף יום לפני השינה. 

​

את ההשראה לתרגול קיבלתי מגישה תנועתית שנקראת Slings ואני תלמידה שלה בשנים האחרונות.

​

מקווה שתיהנו לפחות כמוני.

כתבו לי אחר כך איך הרגשתן.