אימון אימון ו... שוב אימון

 

אני מסתכלת עליו. מאז שהוא נולד אני מסתכלת עליו ולומדת מחדש את הגוף והעולם. בהתחלה זו רק הרמת ראש, אבל איזו התרגשות התנועה הזו גורמת לי. אחר כך היפוך מבטן לגב, ומהגב אל הבטן. כל כך טריוויאלי ויחד עם זאת כל כך לא. ואז עמידת שש, זחילה, עמידה ליד חפצים, ישיבה, ומבלי לשים לב הוא כבר הולך ורץ וקופץ. ועל כל שלב כזה הוא מתעכב ומתאמן, ולומד להפוך את התנועה לאוטומטית, ללא חשיבה וללא מאמץ מודע. ואיך הוא בכלל יודע שככה צריך לעשות?

רק בן שנה וחצי ובתקופה הזו הוא כבר למד לעשות כמעט כל דבר שאדם בוגר עושה. אמנם עוד לא יודע לאחוז עיפרון בצורה הנכונה, ולא משתמש בסכין ומזלג כמו הגדולים, אבל כבר יש לו את הבסיס לכך.

אחד הדברים שהדהימו אותי היה לראות אותו לומד להביא יד לפה. בגיל 3 חודשים הוא התאמן על זה שוב ושוב, מסתכל על היד שמתקרבת לפה ואז מרחיק ובתנועה איטית מקרב אותה שוב. כמובן שכמו אם צעירה ומתלהבת הסרטתי את התהליך, ואני חייבת להודות שגם היום זה מפליא אותי – היכולת המוטורית והלימוד בגיל כל כך צעיר. לעצב מתקשר לעצב, והנה נוצר לו מסלול עצבי חדש. וכל חזרה מחזקת את הקשר הזה והופכת את הפעולה לטבעית יותר. כל חזרה משכללת את התנועה ומטמיעה אותה במוח ובגוף.

לא עברו הרבה שבועות והתנועה הזו נעשתה כל כך שגרתית שיום אחד שמתי לב שהוא מושיט את ידו לצלחת שמונחת לצידו, שולף משם חתיכת פרי ומביא אותה אל פיו, וכל זאת כשהוא בוהה במשהו אחר (מובייל אולי...).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נזכרתי בסיפור מהמהא-בהארטה (אחד הטקסטים החשובים ביוגה) שלמדתי אצל ד"ר דני רווה בקורס על הפילוסופיה של היוגה: מסופר על ארג'ונה שלומד את אמנות הקשת אצל מורהו דרונה. ארג'ונה היה תלמיד מצטיין ודרונה זיהה את יכולותיו וכישרונו. יום אחד בשעה שארג'ונה אכל, נשבה רוח וכיבתה את הנר שהאיר לו. ארג'ונה המשיך לאכול וידו הגיעה במדויק אל פיו בכל פעם, מאחר והיתה כה מתורגלת באכילה. בהבינו לאילו תוצאות יכול אימון להביא, הוא החל להתאמן בקשת גם בלילה.

זהו כמובן רק חלק קטן מהסיפור, אבל הדגש בשורות אלו הוא על האימון – עיקרון האביאסה... ואת זה היוגה באה ללמד אותנו. זהו אחד העקרונות בפילוסופיה היוגית, ואחת הדרישות שכל הגורואים דורשים מתלמידיהם.

פטאבי ג'ויס, מייסד זרם האשטנגה יוגה, אמר: "יוגה היא 99% אימון ו1% תיאוריה".

באימון היוגה אני חוזרת שוב ושוב על התנוחות המוכרות. עוד כלב מביט למטה, ועוד אחד, ועוד אחד. חוזרת ומתרגלת את ההתנוחה, ומידי פעם מצליחה לפגוש אותה כאילו היתה זו הפעם הראשונה. ומשתדלת לזהות את אותם המסלולים העצביים שכבר הפכו אצלי לאוטומטיים. ואז בודקת אם הגוף שלי באמת מאורגן בתנוחה באופן מייטיב, כזה שלא פוגע בי, ומגלה: שוב המרפקים ננעלו. שוב יש מתח בעורף. שוב הגב התחתון קרס. אז מתארגנת, שוהה ונושמת בתנוחה החדשה, נותנת לגוף ולמערכת העצבים ללמוד ולהפנים את המצב הנוכחי כדי לחזק את המסלול העצבי הזה - המייטיב.

ומודה על הזכות הגדולה להיות בהתבוננות נכוחה. על שבריר השנייה של מודעות צלולה שמאפשרת לי לדייק את עצמי מרגע לרגע. ולפעמים גם לא.

צילומים: שחר ויצמן

              יוסי מלצר

טלפון: 054-934-2327

הדס פרי
  • Facebook App Icon