צילומים: שחר ויצמן

              יוסי מלצר

טלפון: 054-934-2327

הדס פרי
  • Facebook App Icon

כל אחת והדרך שלה

הטלפון מצלצל ומספר שאני לא מכירה מופיע על הצג. "שלום, אני רוצה לברר על שיעורי יוגה להריון". כך מתחילות הרבה מן השיחות שלי. כך גם התחילה השיחה שלי עם רונה. 
רונה בשבוע 15 להריונה, ואמרו לה שכדאי לה לעשות יוגה בהריון. היא שואלת וחוקרת על השיעור ועל המתרגלות האחרות ואני עונה ומספרת, אבל שומעת שמשהו לא מספק אותה. אחרי עוד כמה דקות שיחה אני מבינה שרונה היא ספורטאית וגם מתרגלת אשטנגה יוגה. מאוד חשוב לה לשמוע באיזה סגנון אני מלמדת את שיעורי ההריון. ואני יכולה לענות על זה במילה אחת, אבל אני מבינה שמשהו אחר מסתתר בשאלה שלה. והמשהו האחר הזה מעניין אותי, אך זה לא מתאים לשיחת טלפון. אז אני מזמינה את רונה לשיעור ניסיון ואחריו נדבר.
לא פשוט לרונה להיות נוכחת בשיעור יוגה להריון, וזה ניכר בכל אבר מגופה, בכל נשימה ובכל תנועה שלה. הדקות הראשונות של הנשימה בשכיבה על הגב מרתיעות אותה, והגוף שלה נוקשה ומכווץ. אני כמעט יכולה לשמוע את המחשבות שלה: "מה לעזאזל אני עושה פה", "יכולתי להיות עכשיו בשיעור אשטנגה" "זה לא יוגה מה שקורה פה". ואז אני מנחה לתחילת התנועה בשיעור, תנועה קטנה, עדינה והדרגתית. לא להגיע אל הקצה מיד, לא להתקיף את הגוף. אבל רונה כמו חייבת לעשות יותר.
אני ממש מבינה אותה ברגעים האלו. זוכרת את עצמי בהריון הראשון מתנגדת לתרגול עדין שלא פורץ את הגבול, שלא מורגש בכל נקבובית בעור.
התרגול ממשיך והגוף כבר חם יותר, מוכן יותר. אפשר עכשיו להגיע לתנוחות שיש בהן כח ומאמץ, למצוא את הדיוק. אפשר גם להגדיל את התנועה לכדי ברכת שמש. זה מיד משפיע על רונה. היא נהית נינוחה יותר, עכשיו קל לה יותר להתמסר. לסמוך.
אני רואה את זה קורה הרבה, וזה מרגש בכל פעם מחדש, לראות את ההיתוך הזה בין שני הקצוות: ככל שהאימון מתקדם והיא פוגשת מקומות מוכרים, היא מרשה לעצמה להתרכך, להנמס לתוכו.
ואז שוב הקצב יורד, תנוחות סיום, זמן להתבונן ולתת לסיכום הפנימי לעלות.
מילות תודה ופרידה, ושתינו נשארות אחרונות. עכשיו אפשר לדבר: היא צריכה את הריצה שלה ואת הפעילות שלה כמו אויר לנשימה. אמרו לה שזה לא בריא. אמרו לה מותר ואסור. אמרו רצפת אגן. הפחידו אותה. היא שואלת מה דעתי. אני עונה שיותר מזיק זה נפש שנובלת בתוך גוף שלא מקבל מה שהוא צריך. ואז אפשר לנשום לרווחה, ועולה חיוך ואפילו מופיעה דמעה קטנה בזוית העין.
זה מאוד פשוט: אי אפשר לקחת לאישה בהריון את מה שהיא מרגישה שנכון לה, ולהגיד לה שהיא לא מבינה בזה מספיק, אבל לצפות שהיא תגיע ללידה שלה כשהיא מאמינה בגופה ובכוחותיה. אם רוצים שאשה תגיע ללידה כשהיא מוכנה וחזקה, יש לטפח את יכולותיה לאורך כל הדרך. ולא רק בהריון. 

אנחנו מדברות על איך אפשר לעשות את מה שהיא צריכה כך שיהיה נכון ומייטיב ונפרדות בחיבוק. היא מכריזה שכשהיא תרגיש שהיא צריכה אז היא תחזור. 
והיא אכן חזרה. בשבוע 26, כשההריון כבר נראה ונוכח, כשהמחשבות על הלידה הקרבה עלו ויחד איתן התעורר יחס חדש אל הגוף. לא כי אמרו ולא כי הפחידו. פשוט כי זה קרה. כי כשלא הולכים נגד, אלא עם, אז מתרחשת התנועה הטבעית שמוצאת בעצמה את האיזון. ואז מתגלים הכוחות הפנימיים.